האי מקאו, עד לא מזמן קולוניה פורטוגזית, היה אחד מהיעדים הראשונים אליו הגיעו המערבים במזרח. הפורטוגזים היו הראשונים שפרצו את הדרך למזרח אסיה, והמושבה במקאו היוותה תקדים לשאר האימפריות המערביות להפליג הנה ולהתיישב במזרח הרחוק. המושבה שגשגה במהלך מאות השנים מאז הקמתה ועקב כך סבלה ממספר נסיונות פלישה מאומות אחרות, אך צלחה את כולם.

כמו הונג-קונג, גם מקאו הועברה לשליטת סין בשנים האחרונות, וכמו-כן גם היא נהנית מזכויות של איזור סחר מיוחד.

כפי שנאמר, המושבה הוקמה על-ידי מתיישבים מערבים – ולכן היא בנויה באופן זה. האי מלא בארכיטקטורה קולוניאלית פורטוגזית בת מאתיים שנה, כשרבים מהמבנים שרדו. העיצוב יפהפה והמדרכות מלאות בפסיפסים. במרכז העיר קיים מבצר ובתוכו מוזיאון, ולא רחוק ממנו עומדת כנסייה על ראש גבעה. הצלחתי לתפוס במצלמה מספר זוגות מאורסים באמצע צילומים לקראת חתונתם.

בעיר נמצאים גנים יפהפיים ובהם פרחים בשלל צבעים, ובמרכז אותם גנים נמצאים פסלים המפארים גיבורים מקומיים.

עם השנים בנו במקום מבני קזינו רבים, והעיר הפכה לעיר הימורים – רבים מכנים אותה "לאס-וגאס של המזרח". סינים רבים באים לאי בשביל מטרה זו.

טרם הגעתי לאי יצרתי קשר עם תושבת מקומית, בת 19. לפי התמונות באתר המטיילים, ראיתי שיש לה קעקוע של מגן-דוד וכי היא מכנה את עצמה בשם "אביבה וייס". למרות שחזותה הייתה סינית לחלוטין, הנחתי שזה סימן טוב והחלטתי להפגש איתה, יחד עם חברי איתם באתי מהונג-קונג.

מסתבר שלאביבה אין שום מושג על יהדות, ישראל וכל מה שקשור לעמנו. את הסמל של המגן-דוד היא המציאה בעצמה בשיעורי מתמטיקה בבית-הספר. השם שלה אינו שמה המקורי, אלא שם מערבי – שם שרבים מוסיפים לעצמם בהגיעם לגיל בגרות. את השם היא מצאה באינטרנט, אבל עד היום לא היה לה מושג שיש לו משמעות עברית. את שם המשפחה באתר המטיילים בחרה אחותה. תארו לכם את צירופי המקרים כאן.

אביבה הראתה לנו את המקום, לקחה אותנו לסמטאות יפות ולמסעדות טעימות וגם יצאה איתנו לבלות בערב. היה כיף גדול.

דבר נוסף חשוב לציון הוא שבמקאו קיים מגדל גבוה, ממנו ניתן להשקיף על כל האי. קצה המגדל משמש כאתר קפיצת הבאנג'י הגבוה בעולם – 233 מטרים. עובדה זו הייתה אחת הסיבות העיקריות שחברי רצו להגיע למקאו, בעוד שאני לא כל כך התלהבתי מהעובדה. בהגיענו למגדל, נאמר לנו שעלינו לשלם טרם העלייה לקומה העליונה, אפילו אם איננו מעוניינים לקפוץ, אלא רק להתבונן. עבור הקפיצה יש לשלם מחיר גבוה עוד יותר. עקב זאת, ועקב הלחץ החברתי שחברי הפעילו עליי לעשות איתם את הבאנג'י, החלטתי בסופו של דבר לשלם את המחיר המלא – 1700 מקאו פאטאקה – שווה ערך ל-850 ש"ח.

אבי גרייניק אמר על זה פעם: "איזה טעות אנוש."

במהלך הטיפוס למעלה במעלית המחורצת, בעודי חושב "אל אלוהים מה עשיתי?" התבוננו באדמה מתרחקת ומתרחקת. כשהגענו למעלה המחשבה רק הלכה והתחזקה לשמע המוזיקה האלקטרונית ובובית הדובי התלויה הפוך מהרגליים בדלפק הקבלה. שמנו את כל הציוד (כולל שעונים) בארונית ולבשנו את הרצועות. יצאנו למרפסת, ובהביטי מטה חשבתי בלבי שאהיה בסדר, ושעליי לעשות זאת מכיוון שאני בטיול והזדמנות שכזו היא נדירה.

מכיוון שהייתי הייתי הרזה מכולם, הייתי אחרון בתור לקפיצה. לאחר שהראשון קפץ, ובהביטי בו נוכחתי לגלות שהנפילה החופשית עצמה אורכת כ-5 שניות (לפחות!) טרם החבל מושך ובולם את הקופץ, חששותיי חזרו אליי. החבר השני קפץ, והנה אני נשארתי לבד עם המדריכים. הושיבו אותי על שולחן, רתמו אותי לחבל וצילמו אותי בוידאו ובסטילס. אמרתי לעצמי שכל העסק נגמר מהר ושזו חוויה לכל החיים. מה עשיתי.

לאחר שסיימו לרתום אותי, ביקשו שאתחיל לדדות – מכיוון שאי אפשר ללכת כשהרגליים קשורות אחת לשנייה ולחבל העצום – לכיוון המקפצה. לאט לאט אני מתרחק מהמרפסת, וככל שאני מתקרב לקצה אני שם לב כיצד כל העולם נפער תחתיי. אלוהים ישמור, מה עשיתי. הגובה היה כל כך רב, והרוח הכתה בפנינו, ויכולתי לראות את הים מקיף את האי. הקרקע הייתה כל-כך רחוקה. המדריכים אמרו לי שהם מתחילים את הספירה לאחור.

באותו רגע הבנתי שאין שום סיכוי שאני עושה את זה וביקשתי מהם לסגת אחורה. שניהם הביטו בי במבט מאוכזב והשמיעו אנחות. הם הפצירו בי לקפוץ וטענו שחברי כבר מחכים לי למטה ושהכל בטוח לחלוטין ושהם קפצו כבר שמונה-עשר פעמים וזה נגמר מהר וזו חוויה לכל החיים. סירבתי. הבטתי אחורה וראיתי קהל של זקנים מביט בי ומחכה שאזנק. בשום פנים ואופן. המדריכים הוסיפו ואמרו שאין החזר כספי במידה ואני נסוג, ושחבל על הכסף, ובכל מקרה העסק ממש ממש מהנה ושאני חייב לקפוץ. שקלתי את עצתם והבטתי שוב מטה. מבט חטוף היה מה שהייתי צריך כדי להיות שלם עם החלטתי. לעזעזל עם הכסף. אמרתי שאיני מעוניין, והפעם גם תיבלתי את המשפט במעט אסרטיביות.

המדדריכים הבינו שחבל על זמנם והתחילו למשוך אותי אחורה, בעודי עדיין קשור לחבל הבאנג'י. מאיזושהי סיבה הוא כנראה החליק והתחיל למשוך אותי קצת למטה, אבל הם הספיקו לעצור אותו ומשכו אותי סופית אל הקומה.

בוש ונכלם ירדתי לקומת הקרקע, רק כדי לצפות בעוד קהל זקנים לוחץ ידיים ומריע לחברי על אומץ לבם.

הגרמניה בגסט-האוס טענה שזה מעשה אמיץ, והרב אוריאל מ-"שובה ישראל" אמר שלמדתי מהחוויה ע"י כך שבעצם שילמתי כסף בשביל "לא-לקפוץ" והבנת הטעות שלי.

אז זהו, כך הלכו להם 850 ש"ח, בתמורה לחוויה משעשעת.

לאחר שהייה של יומיים, נפרדתי מאחד מחברי וחזרתי עם השני להונג-קונג לחגוג את הפורים. אני מתכוון להשאר במטרופולין העצום הזה לעוד שבוע בשביל להספיק עוד מספר מקומות, ולאחר מכן – סין היבשתית.

נשתמע,

אוֹרי

מודעות פרסומת