10 שעות נסיעה רכה הביאו אותי לגווילין. התמקמתי בגסטהאוס ונשמתי לרווחה. מערביים. הרבה מערביים. התכנון שלי היה לחכות כאן לחבר, לטייל עמו עד ראשון ומשם ליסוע להונג-קונג לחגוג את ליל הסדר בקהילת "שובה-ישראל".

גווילין – Guilin
גווילין הינה עיר השוכנת בתוך מין "שדה" של הרי גיר. מבט חטוף לכיוון מסויים מכל נקודה בה עומדים וניתן לראות איזו גבעה מתרוממת בלב השכונות. ניתן לטפס לפסגות הגבוהות יותר ולהשקיף על "עיירה" זו – 700,000 תושבים. מספר קטן יחסית בסין – ולהנות מהנוף.

העיר מתויירת למדי, אך עדיין ניתן להנות ממנה במידה ויודעים לאן ללכת.

פגשתי בחור איטלקי חובב גיטרות בשם לוּצ'וֹ, עמו טיילתי על הגבהות ולמערת נטיפים בקצה העיר.

סיפור משעשע: מסתבר שלוצ'ו אלרגי לחומר משמר שככל הנראה נמצא בכל מאכל זמין במדינה, אפילו בחלק מהפירות. הבנאדם מסתובב באופן קבוע עם כדורי קורטיזון – חומר אנטי-אלרגני חזק במיוחד ומרדים – למקרי חירום, ולמעשה חי על בננות בשבועות האחרונים של טיולו. נאלצתי לסעוד איתו ברחוב לאחר שקנינו מספר פירות בשוק מקומי.

פגשתי כאן צמד ישראליות שעצרו בסין כתחנת ביניים מאוסטרליה וניו-זילנד בדרך לארץ. יחד איתם ועם חברי שהגיע לגווילין טיילנו בגווילין ובאיזורי התיירות השכנים.

טרסות האורז וכפר פינגיאן – Dragon Rice Terraces and Ping'an Village

צפונית לגווילין קיימים מספר לא מבוטל של כפרי מיעוטים ואיכרים, החיים על הרים ומגדלים תבואתם באמצעות טרסות אורז. המרשימים ביותר הם הטרסות נמצאות באיזור כפר פינגיאן. מדובר בשרשרת מפליאה ביותר של טרסות ושבילי הליכה ביניהם.

במהלך המסלול, בת-כפר מבוגרת אחת החליטה לעקוב אחרינו. במשך כחצי בשעה הלכה עמנו וקשקשה בשפה לא מובנת לחלוטין. הציעה שנצלם אותה בשביל כסף – היה לה שיער ארוך במיוחד, כיאה לבני המיעוטים אליה היה משתייכת – וסתם להכין לנו ארוחת צהריים ולינה. אחרי אינסוף בקשות "לא רוצה", "להתראות", "לא מעוניין" שנורו לשווא לעברה, נאלצתי להתפרץ לעברה בצרור משפטים בשפת הקודש, רק כדי לגרום לה להבין איך היא נשמעת מהצד השני. המבצע הצליח להשתיק אותה לכדקה וחצי, והזקנה חזרה לפטפט לאחר מכן.

אך סה"כ היה מאוד מהנה ומעניין.

גשר הרוח והגשם בצ'נגיאנג – Chengyang Wind and Rain Bridge

גשר זה, השוכן בכפר אחר, לא רחוק מהטרסות, נבנה במאה הקודמת. לבני הכפר לקח כ-12 שנה להשלימו, והוא בהחלט עבודת ארכיטקטורה מרשימה. מסביב כפרי איכרים נוספים, אך מפאת קוצר הזמן – שלוש וחצי שעות נסיעה לכל כיוון – לא הספקנו לטייל רבות באיזור.

בחזרה לגווילין – שוק מקומי

בגווילין התארחתי מספר ימים אצל מורה אמריקאית באוניברסיטה מקומית. היא לקחה אותנו לשוק עממי מקומי, למרגלות אחד מההרים בלב העיר. בשוק הבחנו בטיפולי כוסות רוח, דוכן כוורות דבורים ודבש, תבלינים, בעלי חיים מתים ועוד. במהלך השוטטות נכנסנו לגן, בו נחו קבוצה גדולה של זקנים והעבירו את זמנם בנגינה, ריקוד ועישון סיגריות. הצלחתי לתפוס מספר תמונות מעניינות וגם לנגן בכינור סיני! התוצאה הייתה מחרידה אך החוויה בהחלט לא.

אז עד כאן כעת. כרגע אני בהונג-קונג, חוגג את חג הפסח. לאחר מכן אכנס בחזרה לסין היבשתית ואמשיך במסעי.

להתראות,

אוֹרי

מודעות פרסומת