בחזרה לגווילין – Guilin

לאחר קאילי ירדנו חברי ואני לגווילין אשר במחוז גוואנגשי, במטרה להמשיך בניחותא ליאנגשואו. בגווילין כבר ביקרתי וטיילתי דיו לפני כשבועיים, כך שלא הרביתי לצאת מבית-האירוח, מלבד לקניות, תה ובילויים.

ואיזה בילויים.

אחד מחברי ביקש שנצא לבלות במועדון באחד מהערבים. דילגנו בין מועדון אחד לשני, עד שהגענו לאחד שנראה מספק. נכנסו פנימה להיכל ענק ורועש, עם פירות מגולפים בצורה אומנותית על השולחנות. מאוד המוני, ססגוני ובעיקר לא מרשים במיוחד. לאחר מספר דקות, לפני שכמעט החלטנו לחזור בחזרה למלון, הבחנו בשלט המפנה לקומה השנייה ועליו כתוב בתרגום מושלם לאנגלית: "Very Important Person".

בעזרת תושייתנו יוצאת-הדופן, הבנו שכנראה מדובר חדרי VIP יוקרתיים אשר נמצאים בקומה השנייה. היינו מודעים לעובדה שאנו בעלי מראה מערבי, במדינה בה אזרחיה מתלהבים מאוד מיצורים שכאלה. לכן, החלטנו להכנס לחדרים בתקווה שפשוט יזמינו אותנו פנימה בגלל מראינו.

דילגנו בין החדרים הקטנים, ודי התאכזבנו מהקבוצות המצומצמות של הסינים בפנים. לאט לאט התקרבנו לקצה המסדרון, מתבוננים בחטף בכל הכניסות שבדרך. בהגיענו לסוף המסדרון הגענו לחדרון הכי גדול. נכנסו פנימה ומיד שתפו אותנו בברכות, אלכוהול, סיגריות וריקודים. מסתבר שהגענו למסיבה פרטית כלשהי, של חבר'ה כבני 20 – לפחות לפי מראם.

מוזיקה רועשת, אורות מהבהבים, שלל נוסף של פירות מגולפים אקזוטיים – גם פאפאיות! – אלכוהול, סיגריות ובנות מכל עבר. התחלנו לרקוד ולשגע את כל הסינים שמסביבנו, שמאוד התלהבו מצורת הריקוד שלנו.

כאן ראוי לציין שהסינים רוקדים כמו במסיבות כיתה ד'. גם המבוגרים שבהם. מוחאים מחיאות כפיים ונעים מצד לצד כמו בהוקי-פוקי. חוויה של ממש. מיותר לציין שבגלל שאנו לא רקדנו ככה, היינו מסמר הערב.

לאחר כשעה בה השתעשענו עם המקומיים, אחד מהם ניגש אלי וסימן לי בתנועה לא מובנת של אצבע בין השפתיים לאף. לא הבנתי למה הוא מתכוון, וחשבתי שהוא רק מנסה לרקוד בצורה חדשה ומקורית, אז פשוט חזרתי אחריו באותה תנועה. לאחר מכן, הוא הטה את אצבעו במשיכה לכיוון אפו. עדיין לא הבנתי כל-כך במה מדובר. לפתע חברי טפח לי על השכם והשב את תשומת לבי לעבר צלחת גדולה, ועליה גוש גדול של אבקה לבנה, כרטיס אשראי וקשית.

הגענו למסיבת קוק.

חשבתי: "טוב, אם אנחנו כאן, לפחות נהנה מהחוויה של לרקוד במקום שכזה."

למרות שענינו בשלילה לכל הצעה, הסינים לא התייאשו והקפידו להציע לנו מחדש את הרעל הלבן כל חמש דקות. המשכנו לרקוד עמם, כשהבחורים והבחורות נעשים לאט לאט יותר ויותר אפתיים לסביבתם ככל שנמשך הערב.

הרגשתי ממש כמו בסרט "לילות בוגי" משנות השבעים – אורות, מוזיקה רועשת וקוקאין מכל עבר. תארו לכם איך חנון מחשבים בן ,22 שבילה את רוב חייו בתנועות נוער ומשחקי תפקידים ירגיש במקום שכזה.

בואו נגיד שהתבגרתי מעט לאחר האירוע.

למחרת התפניתי ללימוד סינית בגסט-האוס. השף של המלון שם לב אליי, והצטרף לעזור לי. כך יצא שלמדתי שלוש שעות סינית בניב מקומי עם השף וחברו – שאגב, שמו המערבי שבחר לעצמו הוא "Ace". במהלך השיחה דנו במאכלים והשוני שבהם ובין תרבויות שונות. בסופו של דבר קבענו שהשף יקח אותי למחרת לשוק המקומי ע"מ לקנות מצרכים, ולבשל לו סלט ישראלי. אמריקאי שהצטרף עמנו טען שהסלט לבנוני, אך ניחא. כולנו יודעים על התחרות הקולינרות בינינו לבין שכנתנו מצפון.

מסתבר שלסינים יש בעיה עם מאכלים קרים, ולמרות שהסלט היווה הצלחה מסחררת בקרב הזרים בבית המלון, השף הסתפק בטעימה אחת או שתיים ובהתנצלות.

יאנגשואו – Yangshou

יאנגשואו, רק כשעה וחצי נסיעה דרומה מגווילין. בדומה לה, גם עיר זו נבנתה במרכז פארק של הרי גיר, המבצבצים בין השכונות בהוד רב. פרקנו את הציוד במלון מקומי, השייך לבחורה סינית המכנה עצמה Monkey Jane. המקום מהווה מקום מפגש מרכזי לתיירים מערביים, עם בית-מרזח הנמצא על הגג ונוף יפה המשקיף על העיר.

הכרנו כאן הרבה חברים מכל העולם – דנמרק, אנגליה, ארה"ב, שוודיה ועוד, איתם יצאנו לטייל במגוון האטרקציות מסביב לעיר.

יצאנו לטיולי אופניים בין שדות האורז.

ולמערות נטיפים מתויירות להפליא.

ולשיט בנהר הלי ובנהר היולונג, המכוסים בערפל נמוך.

אכן, מקום נהדר לנוח, לטייל, להרגע ולאגור כוחות לקראת היעד הבא.

הרחבתי את אופקיי ע"י כך שהכרחתי את Monkey Jane ללמד אותי לשחק שח סיני. במהלך השבוע בו שהיתי בעיר, הספקתי כבר לשחק כמות גדולה של משחקים מול המלצרים ומולה – וגם כמעט ניצחתי!

ציורי הקיר בהואשאן – Huashan Cliff Murals

לאחר שבוע מרתק ומהנה בגווילין, התפניתי לנוע לדרום מחוז גוואנגשי לעבר ציורי הקיר בהואשאן. חברי מיהרו להגיע ולעשות את השבת במחוז אחר הנקרא יונאן, ולכן התפצלנו למספר ימים.

ציורים גבוהים אלו, בני כמעט אלפיים שנה והמגיעים לגובה של כמאה ושבעים מטרים, צוירו על-פני מצוקים הצופים לנהר רחב וגדול. מעניין ומשעשע מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שהייתי צריך לקחת שיט יחד עם קבוצה של מבוגרים סינים בחופשה מהעבודה.

מפלי דטיאן – Detian Waterfalls

מפלים אלו הם המפלים הבינלאומיים השניים בגודלם בעולם – לאחר מפלי הניאגרה. הם מתחילים בויאטנם ונשפכים לתוך סין. הם אינם גדולים ומרשימים כמו אחיהם בקנדה, אבל הצמחיה הירוקה סביבם, והעובדה שהמפלים נשפכים בשלושה שלבים בהחלט שווה את ההגעה לשם.

בנוסף, ניתן ללכת עד הגבול עם ויאטנם. אם ממשיכים בחוסר זהירות אף ניתן כמעט לחצות את הגבול. זאת מכיוון שחוץ מכמה דוכני שוק של ויאטנמים, אין באמת גדר או סימון בולט הנשקף לעין.

הגעתי למפלים בשעת אחרה"צ מאוחרת, ומיד זינקתי לדוכן הכרטיסים ופנימה לתוך הפארק. קיוויתי להספיק לטייל, לצלם ואולי עוד לתפוס אוטובוס חזרה לעיר הבירה של המחוז ולעלות לרכבת לילה אל עבר יעדי הבא.

לאחר שיצאתי מהמפלים, הבנתי שנגמרו האוטובוסים לכפר הסמוך ממנו ניתן לצאת לעיר הבירה. נאלצתי לתפוס טרמפ, ולמזלי נתקלתי בוולפסוואגן יוקרתית שבעליה הסכים להסיע אותי לכפר.

מסתבר שהרבה יותר מכך.

ככל הנראה, בעל הרכב היוקרתי הגיע למפלים יחד עם עוד קבוצה של מטיילים מכל רחבי המדינה, עשירים כמיטב הבנתי. השעה הייתה מאוחרת, והאוטובוסים בחזרה לבירה סיימט את פעולתם לאותו יום. בעל הרכב הבין זאת, והזמין אותי לארוחת ערב סינית טיפוסית ועשירה יחד עם כל קבוצתו, על חשבונם. סוף סוף יצא לי לחזות ולטעום את המטבח הסיני לאורכו ולרוחבו – עשבים, בשרים, תבלינים ואלכוהול סיני משובח ויקר.

הקבוצה דאגה לי למלון באחד מהמשפחות בכפר, וציינו שלמחרת אני מוזמן לארוחת בוקר ונסיעה בחזרה לבירה עמם.

כנראה שהסינים יודעים גם להכין ארוחות בוקר טעימות. משקאות חמים ומתוקים עשויים משעועית צהובה, כופתאות עלים, מאפים ושאר מטעמים – כל אלו בהחלט מילאו אותי עד הצהריים.

לאחר נסיעה של שלוש שעות לעיר הבירה ולפני שהקבוצה הורידה אותי בתחנת הרכבת, הוזמנתי לאף ארוחה נוספת עמם. הגענו לפארק מקומי, בו היו מספר חדרי ארוחות קטנים. חיכינו מספר דקות עד שנכנס אדם מבוגר חדש, שלא היה חלק מהקבוצה, לחדר. כולם בירכוהו והעניקו לו כבוד רב. הבנתי שכנראה מדובר באדם חשוב מאוד.

ובעקבות חשיבותו הרבה, הוא גם ידע לדבר אנגלית עמי – סוף סוף, מישהו שאפשר לתקשר איתו!

מסתבר שבעל הרכב שאסף אותי מהמפלים הוא מרצה להנדסת מכונות באוניברסיטה בעיר הבירה, והמכובד שהוזמן לארוחת הצהריים הוא מנהל האוניברסיטה.

ולחשוב שאכלתי עם שניהם ועם עוד קבוצה של תיירים ארוחת צהריים. איזה כבוד.

הארוחה הנוכחית רוכזה סביב קערת מים רותחים גדולה שהונחה במרכז השולחן, אליה שפכו סוגי בשרים שונים. לאחר מספר דקות שהבשר בושל במים, הוא הונח בצלחתינו. טעים ומעניין.

לאחר הארוחה, הפרידה, האלכוהול ושלל הברכות לטיול שהושלכו לעברי, עליתי על מונית, על חשבון הברון, לעבר תחנת הרכבת – ומשם למחוז יונאן, שם אפגש מחדש עם חברי.

אבל על כך בכתבה הבאה.

נשתמע,
אורי

נ.ב.

מכיוון ששירות אלבום התמונות בו השתמשתי עד עכשיו – גוגל פיקאסה – נחסם לחלוטין בסין, עברתי לשירות אחר. להלן הלינק החדש: tripntale.com/me/oryband

מודעות פרסומת