לאחר בילויי היוקרה בדרום מחוז גוואנגשי, ולאחר בצורת של חודש בעדכון הבלוג (עם הקוראים הסליחה), הגעתי לקונמינג. עיר זו היא בירת מחוז יונאן – המחוז הדרום-מערבי ביותר בסין.

קונמינג – Kunming
עיר המכונה "עיר האביב" בעקבות מזג-האוויר הנאה-תמידית בה. מקום רגוע, הנמצא בגובה של כ-1300 מטרים מעל פני הים. כשהגעתי בשש בבוקר, הופתעתי למצוא את חברי שבדיוק חזרו מבילוי במועדון. כן, בסין באמת כיף במועדונים, גם עבור אנטי-חיות-מסיבות. טיילנו במקדש מתוייר יתר-על-המידה, נחנו מעט, ובאחד מהימים נסענו ליער האבנים.

לאלבום התמונות של קונמינג.

שילין – יער האבנים – Shilin
שעתיים נסיעה מזרחה מקונמינג נמצא אזור רחב-היקף בעל תופעה מוזרה: סלעי ענק מבצבצים מן הקרקע מכל עבר. במיוחד באיזור תיירותי נקודתי, בו נוהגים לגבות דמי כניסה גבוהים – כמיטב המסורת הסינית הקומוניסטית לכאורה. אם להגיד את האמת, המדינה הזאת הרבה יותר קפיטליסטית מקומוניסטית, כפי שניתן להבחין ע"י דמי הכניסה המופקעים הנ"ל. השרידים היחידים של קומוניזם שניתן למצוא במדינה הם אלכוהול וסיגריות זולות, שחיתות ומחסור חבוי בזכויות אזרח.

לצערנו לא הבנו שניתן להתחמק מהתשלום ע"י כניסה מאחד הכפרים השכנים (נהיה חכמים יותר להבא), ונכנסו דרך השער הראשי. לא נורא – ראינו אחלה של נוף.

לאלבום התמונות של שילין.

יואניאנג – Yuanyang

לאחר מכן פנינו לדרום-מרכז המחוז, לאזור כפרי הנקרא יואניאנג. באיזור זה נמצאים מספר כפרי חקלאים של בני-מיעוטים שאת שמם לא הצלחנו להבין. מה שמיוחד במקום הזה הוא טרסות האורז הפזורות על גבי רכסי הרים עצומים, חלקם נמצאים מעל פס הגובה של העננים. קמנו לפנות-בוקר בשביל לראות את הזריחה וקרני השמש המשתקפות על-פני השדות המוצפים. בהחלט הנוף הכי יפה שראיתי בסין עד כה. בהשוואה לטרסות הדרקון ליד גווילין, יואניאנג זוכה בחגורת האליפות בניצחון מוחץ.

צילמתי גם את אחד מחברי מניח תפילין כשמנגד הנוף המופלא. סממן יהודי, המוכיח שעם הסגולה מגיע לכל פינה על-פני האדמה.

לאחר זריחה יש כמובן שקיעה. תפסנו מונית מקומית לכיוון כפר אחר, ממנו ניתן לחזות בה. בדרך לכפר פגשנו בקבוצת פועלי בנין שעישנו טבק מתוק בתוך חפץ שנראה כמו מקטרת-בונג גדולה. ניסינו, וכנראה שלא נחזור על זה יותר.

הנוף בשקיעה היה יפה לא פחות מהזריחה.

קבוצת ילדות-מטרידניות נטפלה אלינו, ונאלצנו לשעשע אותם עד שהשמש נעלמה.

לאחר שני לילות באיזור הכפרים, חזרנו בחזרה לקונמינג.

אחות של אחד מהחברים איתם טיילנו גרה בעיר, וסיפרה לו על פסטיבל המתרחש במקום הנקרא צאנגיואן בתת-מחוז באושאן איזור זה נמצא במערב המחוז, ממש על הגבול עם בורמה-מיאנמאר.

הפסטיבל נקרא Monihei, ומשמעו "פסטיבל הציור השחור".

צאנגיואן – Cangyuan

ככל הנראה הממשלה מעוניינת לעודד תיירות לאיזור זה, ואיזה דרך טובה יותר קיימת מאשר מלפרסם בעיתונות ברחבי סין תמונות של מערבים המטיילים שם. הממשלה ארגנה מבצע המוגבל ל-80 מערביים, שכולל מימון מלא ליעד – נסיעות, אוכל, לינה וכו'. חברי ואני היינו המטיילים היחידים בקבוצה, כאשר כל שאר המערביים מתגוררים, לומדים ומלמדים סינית בקונמינג.

כל מה שידענו הוא שאנו מגיעים לפסטיבל מוזיקה סינית מסורתית בחינם ותו לא. כמובן שסינים נשארו סינים, והם דאגו להשמיט פרטים מהחבילה שהוענקה לנו ב-"טוב לבם".

כשהגענו, לאחר נסיעה של חמש-עשרה שעות (שהייתה צריכה לארוך רק עשר), הגענו באחת לפנות בוקר לעיירה. אכלנו ארוחה לא כשרה בעליל, ופנינו לבתי המלון. אני קיבלתי חדר עם בחור ויאטנמי שקט אך מחשיד כמעה.

למחרת בבוקר, כששמחתי ששום דבר לא נגנב, הגענו לטקס מצועצע ביותר, בנוכחות אלפי אנשים.

מופעים ותערוכות עם תלבושות מעין-מסורתיות, וזקנות עם מקטרות. אנשי העיתונות דאגו לצלם אותנו היטב.

בנוסף, ניתן היה לראות בבירור שהסינים כאן אינם רגילים. לאחר בירור קצר הבנתי שהם שייכים לקבוצת מיעוטים הנקראת בני הוואדזו.

לאחר כשעה של מוזיקה צורמת-אוזניים, עלתה קבוצה של מבוגרים לבמה, צעקה משהו וירדה לעבר פר מסכן שעבר שחיטה אלימה במיוחד.

כשהטקס הסתיים, שיחררו אותנו לארוחת צהריים וביקשו שנחזור בשתיים למלחמת בוץ.

כן, מסתבר ש-"פסטיבל הציור השחור" בעצם סובב סביב מלחמת בוץ בת-אלפי אנשים. אלוהים ישמור על הסינים האלה.

תארו לכם אלפי אנשים, זורקים ומכסים אחד את השני בבוץ. מאיפה הם חושבים על רעיונות שכאלה? ויותר חשוב – למה אין דברים שכאלה בארץ?

אפילו על השוטרים לא ריחמו.

למחרת בבוקר ביקרנו בכפר ששוחזר ושופץ על-מנת שיראה כמה שיותר עתיק ואותנטי.

קיבלנו קצת אלכוהול מתירס.

אחרה"צ סעדנו יחד עם ראש המועצה בסעודה גדולה. צלחות לא היו מעורבות בעסק, ולכן אכלנו על מצעי עלים גדולים.

בדרך חזרה מהכפר, שאלו אותנו אם אנחנו מעוניינים להכין קטעי הופעה ולהופיע באותו מקום שבו התרחש טקס הפתיחה יום קודם. הסינים טענו שכל מי שיופיע יקבל שלוש מאות יואן על הטרחה – כמאה וחמישים ש"ח. אנחנו כמו פתאים – האמנו.

כל הערב התאמנו על שיר ישראלי, ובערב חזרנו לאצטדיון, ונתנו את (כנראה) הופעת הרוק העברית הראשונה בסין! ההפקה הייתה חלשה כמעה, עקב העובדה שקיבלתי גיטרה לא-מוגברת ומחסור חמור בחזרות טרם העליה לבמה. אז מה אם יצאנו מקצב מספר פעמים, שרנו לא בטון הנכון ובכללי כל העסק היה מאוד צולע? מול כמה מאות אנשים, נתתי כאן את ההופעה הגדולה בחיי.

קישור לסרטון ביוטיוב של ביצוענו האינטימי ל-"זה מה שנשאר" של שלמה ארצי.

למחרת בבוקר חזרנו לכיוון קונמינג. דאגתי לצלם את הנוף היפהפה שבדרך, למורת רוחו של נהג האוטובוס.

אז זהו, לאחר מכן פניתי לעוד יום של נסיעה ברכבת בחזרה להונג-קונג. אחגוג את שבועות ואפגוש חבר טוב מהבית כאן, ואיתו אני מתכנן להמשיך את המסע.

אבל על כך בהמשך.

נשתמע,
אורי

מודעות פרסומת