לאחר שחזרתי להונג-קונג לאסוף את אחד החברים מבית, חזרתי למקום בו עצרתי בפעם שעברה – קונמינג. משם נסענו צפונה לדאלי, והמשכתי בדרך התרמילאים הישראלית – דרך החומוס.

דאלי – Dali

דאלי הייתה בימים עברו עיר הבירה של אימפריה מוסלמית, אשר נתבדלה מהאימפריה הסינית לכמה עשרות שנים. בסופו של דבר הם נכבשו מחדש וכל העסק נסגר – אך לפחות נשארנו עם ארכיטקטורה מעניינת ונוף נהדר. פגשתי כאן את יונתן גרוסמן וטיילנו איתו ימים מספר.

צאנג-שאן (הרי צאנג), רכסי הרים המשקיפים על העיר, סיפקו לנו נוף גם לאגם השוכן למרגלות המושבה.

בנוסף, מצאנו מגרש שח סיני עצום!

עם זאת, עקב תיירות היתר בעיר – הסינים נוטים לעשות זאת בהרבה מקומות כאן – החלטנו להמשיך ליעדנו הבא במהרה.

ליג'יאנג – Lijiang

ליג'יאנג היא מראה מיוחד. בית לקבוצת מיעוטים הנקראת בני הנאשי (Naxi), איזור העיר העתיקה הינו כר של ארכיטקטורה סינית ישנה (וחלקה משופצת, לצערנו). מספיק להלך בין הרחובות, שטופי אבני המרצפות, בשביל להנות מהאווירה – אפיקי נחלים וגגות בסגנון ישן.

עלינו לגבעה המשקיפה על העיר, ואף טיפסנו על אחד הגגות. עקב הפעולה הנועזת, בטעות ניפצתי חלק מהרעפים, למורת רוחם של הבעלים. מיהרנו להסתלק מן המקום.

סמוך לעיר העתיקה קיים פארק, ובתוכו מוזיאון המכיל פריטים הנוגעים לבני הנאשי. דבר מעניין ששמתי לב אליו הוא עד כמה ציורי הכתב שלהם, ולמרות שאינו זהה במבנה – דומה לכתב החרטומים המצרי.

בדרכינו בפארק פגשנו בזוג אמריקאים כבני 70, כאשר הבעל יהודי. שמו יהודה בן-מרדכי דוד, אך כולם קוראים לו לורנזו. שוחחנו איתו על החיים בארוחת ערב מקומית. בחור משעשע וצעיר ברוחו, על אף גילו.

בהולכי בסמטאות גיליתי שוק מקומי.

באישה וסוחה – Baisha & Shuhe

סמוך לליג'יאנג שוכנים שני כפרים. באחד שוכן דוקטור זקן לרופאה אלטרנטיבית, ד"ר חו, שאף דובר עברית. בשני שוררת אווירה נעימה.

חברי קנה אצלו כמות עצומה של תרופות אלטרנטיביות ושלח אותם הביתה. בכפר השני שוטטנו מעט ואף ניגנו בגיטרה לכמה דקות במסבאה מקומית.

בית-האירוח הפופולרי ביותר לתרמילאים בעיר מנוהל ע"י גברת מבוגרת, קולנית ואמהית המכנה את עצמה "מאמא נאשי". מן שילוב של פולניה בעטיפה סינית. יחד עם בעלה – "באבא נאשי", היא דואגת לצרכי כל התרמילאים השוכנים אצלה – החל מארוחות ענק וכלה בהסעות ליעדם הבא. כל נסיון לשאול לשמה האמיתי מסתכם בתשובה אחת: "שמי מאמא".

באנגלית קלוקלת ונשיקה רטובה מאוד על הלחי נפרדנו ממנה לשלום לעבר יעדנו הבא – ערוץ דילוג הנמר.

ערוץ דילוג הנמר – Tiger Leaping Gorge

סוף סוף, הטראק האמיתי הראשון שלי בסין. לצערנו אין הרבה כאלו במדינה הזו. חברינו מהמזרח הם עם עצלן למדי מבחינה תיירותית, כאשר ההסעה מניעה אותם עד לנקודת הצילום ובחזרה למלון.

אך יחד עם עוד אנגליה, פינית וליטאית (שחברי התעקש שהיא מלטביה), הלכנו יומיים באחד הקניונים הגדולים בעולם, שלצערנו עובר שיפוצים לטובת הקמת תחנות כח הידראוליות.

הדרך חזרה הייתה במסלול הנמוך של הקניון, המקביל למים. מסלול מאוד מסוכן, עקב השיפוצים. הנסיעה התחלקה לשני חלקים – לפני ערימת הסלעים הענקית, עליה נאלצנו לטפס רגלית, ואחריה.

למזלנו, הכל עבר בשלום.

לאחר מכן פנינו צפונה, לעבר השער לעולם הטיבטי – ז'ונגדיאן. העיר ידועה יותר בשמה התיירותי – שאנגרי-לה. בשנות השלושים פורסם ספר סיפורת אמריקאי המספר על קבוצה של אמריקאים שמתרסקת עם מטוסם דרום-מערבית לבייג'ינג. האיזור מאוד תואם את תנאי השטח באיזור ז'ונגדיאן, ולכן מחלקת התיירות הסינית קפצה על המציאה. שם האיזור שונה לשנגרי-לה בכדי לעבוד ולמשוך עוד תיירים. אופייני ביותר.

בכל אופן, מקום זה מהווה נקודת התחלה לשני דרכים – אחד לכביש הנכנס למחוז הצפוני מכאן, מחוז סיצ'ואן, והשני לאיזור טיבטי כ-3,500 מטרים מעל פני-הים, הנקרא דצ'ין.

דצ'ין – Deqin

הסינים בונים במהירות וביעילות, אך לצערנו בתכנון הם לוקים בחסר. דצ'ין הינה ראיה חותכת לכך, עקב העובדה שכל הכבישים היוצאים מן העיר ליעדים השונים נמצאים כולם בשיפוצים בו זמנית, ונפתחים רק כל עשרה (!) ימים. במשך שאר הימים אין יוצא ואין נכנס. מדוע לא חשבו להשאיר לפחות דרך אחת פתוחה, איני יודע.

והלוואי שידעתי, כי לאחר שטיילנו ברחבי תת-המחוז היפהפה הזה למשך חמישה ימים, נאלצנו לבלות במקום הכי מטונף, מלוכלך וחסר נימוס שהגעתי אליו עד כה. הספקנו לריב עם שלושה בעלי מסעדות, שני בעלי מלונות, להתרגז אחד על השני ובעיקר להרגיש תסכול רב.

אבל על כך רק לאחר שאספר כמה יפים האתרים שמחוץ לעיר.

שידאנג – Xidang

כשהגענו לדצ'ין בעשר בלילה, פגשנו בבחור סיני בן 28, שכינה את עצמו אוסקר. הוא הזמין אותנו לארוחה ואילץ אותנו לשלם כ-25 יואן (הרבה כסף) כל אחד, ללא ידיעתנו.

לאחר מכן המליץ לנו לבוא איתו ליעד הראשון בטראק מחוץ לעיר, כפר טיבטי הנקרא שידאנג, בגובה 2200 מטרים. לא ידענו לאן אנחנו נכנסים.

בהמלצתו הגענו בחצות לכפר נידח ונכנסנו לתוך חדר שינה שנראה יותר כמו חדר פצועים במרפאת שדה. על מקלחת לא היה בכלל על מה לדבר. השירותים היו בקתת עץ במרחק של כעשרים מטרים מן הבית. בנוסף עגל היאק השייך לבעלת הבית דאג להנעים לנו את הלילה בגאותיו.

עם זאת, העצבים נרגעו כשהתעוררנו בבוקר ונגלה לפנינו נוף טיבטי יפהפה.

אכלנו ארוחת בוקר שכללה גבינת יאק, תה חמאת יאק, פיתה טיבטית, הנקראת "באבא", ואבקת קמח תירס.

הטראק באיזור דצ'ין סובב סביב רכס הרים, הנקרא "מיילי שה שאן" – Meili Xue Shan – הרי מיילי המושלגים. אלו ההרים הגבוהים ביותר במחוז, ובמהלך המסלול מטפסים קילומטר וגם יורדים אותו לאחר מכן. נקודת ההתחלה היא הכפר שידאנג, ומשם מטפסים מעט יותר מקילומטר אל מעבר הרים המשקיף על ההר הגבוה ביותר באיזור – קאווא-קארפו – Kawa-Karpo, הנישא לגובה של מעל 6,000 מטרים.

עקב חוסר הכושר שלי והגובה הרב, השתרכתי מאחורי חברי דקות ארוכות. מסלול קשה של כשש שעות החיל בחובו גמול הוגן, בגובה של כ-3,800 מטרים.

ממעבר ההרים התחלנו לרדת 800 מטרים לכפר הבא, הנקרא יובנג-עילית. ליובנג-תחתית הגענו בשלב מאוחר יותר.

יובנג-עילית – Yubeng Shang

איזה מקום מהמם. כפר קטן ושליו, עם נופים מרתקים הנשקפים מן החלון. בילינו את הלילה בבקתה של משפחה טיבטית, שמיהרה להגיש לנו גיגית מים חמים לרגלינו מיד כשהגענו.

יש לציין שכאן כבר היה קשה יותר לתקשר – עקב העובדה שהמקומיים בקושי דוברים סינית – אלא טיבטית.

למחרת בבוקר המשכנו בטיפוס של כ-500 מטרים לעבר מחנה בסיס של אחד הפסגות. עוד טיפוס מתיש שתמן בחובו עוד גמול, אך הפעם מיוחד יותר.

הגענו למחנה הבסיס בשעה מאוחרת. התחיל להיות קריר מאוד וגשום. המקום היה שומם, בעל בקתות עץ ריקות ואף נפש חיה נראית באופק, מלבד מספר יאקים שרעו בסמוך. הבנו שאם אנו מעוניינים לטפס למרגלות הפסגה, לא נספיק לחזור לכפר בערב.

לפתע הבחנו בזוג חוטבי עצים. שוחחנו עמם ושאלנו אם הם יכולים להכין לנו אוכל הערב ולמחרת בבוקר. הם הסכימו להצעה תמורת סכום סמלי, ופנינו להכין את האוהל באחת הבקתות. מסתבר שהזוג הם אב ובן מהכפר ממנו יצאנו, והם מקימים בקתות נוספות במחנה הבסיס. הם אירחו אותנו בבקתה הזמנית שלהם. האירוח כלל מדורה, ווק לבישול, וכלי לחביצת תה חמאת יאק!

אחד מחברי עבר סדנת קונג-פו במזרח המחוז טרם נפגשנו, והחלטנו להעביר לצמד חוטבי העצים שיעור באומנות הלחימה.

הלילה בבקתה הסמוכה היה אחד הלילות הקרים שחוויתי. התעוררתי כל חצי שעה מפאת חוסר תחושה ברגליים.

למחרת בבוקר פנינו לטיפוס אל מרגלות הפסגה. נגלה לפנינו כר שלג רחב, ונוף המשקיף אל העמק ממנו הגענו. מפולות סלעים ליוו את ההר מרחוק.

לאחר מכן פנינו ליובנג-תחתית, השוכן כמאה מטרים מיובנג-עילית.

יובנג-תחתית – Yubeng Xia

בילינו את הלילה בבית-אירוח מקומי ולמחרת פנינו אל עבר מסלול אחר, המוביל למפל גבוה. את המסלול ליוו דגלי פולחן טיבטיים שהיו פזורים מכל עבר.

החלטנו לחזור במסלול שונה מהדרך ממנה הגענו. ירדנו במורד מדרון תלול לעבר כר שלג ענק, וממנו גלשנו, החלקנו, נפלנו ודידינו חזרה לכפר.

למחרת פנינו חזרה לשידאנג, ומשם לדצ'ין. הדרך הייתה ארוכה, גשומה ובעלת רוח חזקה. עברנו נהר גועש והלכנו על-גבו העליון של קניון, כשלמרגלותינו תהום של כמאה-מאתיים מטרים.

בסוף היום הגענו לכפר המשמש כתחנת ביניים, הנקרא נינונג.

נינונג – Ninong

בכפר התארחנו בבית משפחתי, או יותר נכון מבצר משפחתי. שלוש קומות, מקדש קטן, מגוון גדול של חדרים, חיות משק ואווירה רגועה. סב-הבית דאג להציע לי סוג של משקה אלכוהול עשוי תירס (נראה לי).

הם אפילו שחטו מספר תרנגולות לארוחת הערב. מול עינינו.

משם חזרנו לשידאנג, שיחקנו מעט עם עגל היאק, אפינו לחמים טיבטים ופנינו חזרה לדצ'ין. בדרך עצרנו במקדש פיילאי (אם מישהו עוקב אחר השמות – כן, יש כמה כאלו בסין).

נאצלנו לחכות מספר שעות לטרמפ חזרה, כי התברר לנו שעונה זו היא עונת ציד פטריות-התולעת (או משהו בסגנון). כל הכפריים באיזור עסוקים בלחפש פטריה זו, מכיוון שהשמועה אומרת שיש לה סגולות אונות מרשימים ביותר. שתי יחידות נמכרות בכ-100 יואן (חמישים ש"ח).

מקדש פיילאי – Feilai Si

למרות שמו, המקום איננו מקדש, אלא פלטפורמה גדולה המשקיפה על רכס הרים. משם ניתן לראות את הקרחון הנמוך ביותר בעולם – בגובה 2200, או לפחות מה שנשאר ממנו.

ד'צין – Deqin

איזה מקום מעופש. לאחר חמישה ימי טראק, הבנו שעלינו לחכות במקום הזה עוד חמישה! שמענו שמועות שקיימים נהגים שמוכנים לפרוץ את הדרך החוצה מן העיר תמורת סכום גבוה יותר, וחברי החליט לעשות מעשה. הוא נעמד בכיכר העיר, סמוך לתחנת האוטובוס, והחל לקרוא בקול לאנשים המוכנים להצטרף אלינו לנסיעה בחזרה לשאנגרי-לה, ולחלוק עמנו את המחיר הגבוה.

הצלחנו למצוא נהג שייקח אותנו ועוד סיני אחד, אך לאחר נסיעה של חצי שעה הגענו למחסום משטרתי שדרש מאיתנו לחזור חזרה העירה. באותו ערב אף התקשר בחור נוסף והציע להסיע אותנו דרך כביש עוקף – גם הוא תחת שיפוצים כבדים. הדרך הייתה מסוכנת ורצופה במפולות סלעים, וחזרנו חזרה לעיר בשש בבוקר, עייפים.

בארבעת הימים שעברו לאחר מכן, זכינו לקריאות שנשלחו לעברנו ברחוב. הפכנו למפורסמים בעקבות המכירה הפומבית שערכנו בכיכר העיר.

בהולכי בעיר באחד הימים, ראיתי קבוצה של אנשים מתגודדת סביב נקודה מסויימת על המדרכה. נדפחתי ביניהם, וגיליתי לתדהמתי – את פטריות התולעת מעניקות האונות! הם באמת נראות כמו תולעת. אני חייב לציין שאני רואה אותם בכל מקום בו אני מטייל מאז. והמחיר רק הולך וצונח!

בסופו של דבר, לאחר שכבר כמעט נמאס לנו מהמקום האפור והמדכא הזה, תפסנו אוטובוס חזרה לשאנגרי-לה. מכאן אנחנו מתכננים ליסוע בכביש משני לעבר מערב מחוז סיצ'ואן, אבל על כך בפעם הבאה.

להתראות,
אורי

מודעות פרסומת