שאנגרי-לה – Shangri-La

איזה מקום רגוע. מכאן ניתן באמת להתחיל "לנשום" את העולם הטיבטי, למי שבא מכיוון דרום. זאת-אומרת, אם ניתן לנשום בכלל. בגובה של 3300 מטרים, הנשימה הולכת לאיבוד גם בעליות הכי קצרות.

עד לפני עשר שנים, העיר הזו הייתה רק כפר קטן. אך לאחר שדאלי וליג'יאנג החלו להתפתח מבחינה תיירותית, שאנגרי-לה – או ז'ונגדיאן בשמה המקורי – הצטרפה אחריהם למחול העסקים הסיני.

כמו הערים הנ"ל, גם לשאנגרי-לה יש עיר עתיקה, תיירותית להפליא. ניתן ללכת ברחובות ולצפות בארכיטקטורה ישנה, זקנים שהולכים עם עגלות ירקות וחנויות מזכרות בשפע.

חוץ מלנוח ולהרגע, האטרקציה המרכזית בעיר היא הלאמאסרי בצפון העיר – מנזר ואקדמיה ללאמות – נזירים בודהיסטים-טיבטים. לאחר שעקפנו את עמדת התשלום החמדנית, נכנסו לתוך פארק המכיל אגם, צ'ורטנים – מקדשים טיבטיים קטנים – כפר קטן והאקדמיה הענקית צופה על הכל מלמעלה.

בתוך הלאמאסרי קיימים שלל היכלים גדולים, כל אחד מוקדש לבודהה אחר, כמיטב הבנתי. לחלק מהפסלים הושחלו שטרות כסף בין האצבעות – גם דולרים.

דבר שאני מעוניין לציין הוא עד כמה מפחידים ציורי הקיר הפולחניים שלהם – שדים מאיימים, אנשים נאנסים ונשרפים, וכו'. מעניין מדוע…

באחד מהמנזרים מצאתי כניסה למטבח המשמש את הנזירים המקומיים. לאחר מכן הסתובבתי בסמטאות מאחורי המנזרים, המשמשים את הנזירים כמגורים.

בהולכנו חזרה למלון, טיילנו בין הסמטאות בעיר העתיקה. נכנסו לבית מלאכה ופגשנו בסינית דוברת אנגלית, שסיפרה לנו על בית-ספר בהתנדבות שנמצא בסמוך. היא הזמינה אותנו לבוא לשיעור אנגלית למחרת וגם הראתה לנו את הדרך למקדש נוסף.

כאן יש לציין דבר מה על מנהגי הפולחן הבודהיסטים-טיבטיים. יש להם מין "קטע" שקשור לדברים עגולים ולסיבובים. הם הולכים מסביב למנזרים ומסובבים גלילי נחושת שוב ושוב. במזנר שאליו הגענו היה גליל שכזה, בגודל עצום.

השתתפנו בעבודה הזרה וסובבנו יחד עם עוד מספר תיירים את הגליל הענק. בהחלט נדרשנו להתאמץ על מנת להזיזו.

לאחר מכן נקרה בדרכינו בין תפירה לשטיחים טיבטיים. נכנסתי פנימה לצלם את הפועלות והנולים.

למחרת השתתפנו בשיעור האנגלית. הכיתה הרוכבה מתלמידים טיבטיים מגילאי 14-22, ביישנים ונחמדים. היה נחמד מאוד.

באותו ערב הוזמנו לקבלת שבת עם מספר תרמילאים ישראלים נוספים. התכנסנו כולנו במסעדה, קידשנו על יין סיני, הזמנו שניצלים ושיחקנו עם הילדה הקטנה של בעלת הבית.

למחרת פנינו לעבר דרך "הדלת האחורית" לאיזור הטיבטי שבמחוז סיצ'ואן. הכוונה ל-"דלת אחורית" היא שכביש זה אינו מפותח ופופולרי בנסיעה לאיזור הטיבטי של המחוז צפונה מכאן.

הדלת האחורית למערב סצ'ואן – Sichuan-Tibetian Backdoor

ככל שעלינו צפונה ממחוז יונאן ונכנסו לחלקו המערבי של מחוז סצ'ואן, ראינו את הנופים והארכטיקטורה מתחילים להשתנות. עולים גבוה, ההרים נגמרים – מכיוון שאנחנו עליהם – והופכים לערבות עם גבעות נמוכות באופק. השמש מתחזקת, השמיים מתכחלים עוד יותר משהיו. הגגות הסינים החדים והמעוקלים מתחלפים בבתים טרפזיים עם גגות שטוחים. הצביעה משתנה – מעודי לא ראיתי בתים צבעוניים כל כך.

היעד הראשון היה ליטאנג.

ליטאנג – Litang

המערב הפרוע, במזרח. בגובה של ארבעת-אלפים ועשרה מטרים, הערבות של ליטאנג רותחות מחום. השמיים כאן כחולים מאוד ורוב הזמן בהירים. נזירים טיבטים-בודהיסטים דוהרים על אופנועים ברחוב הראשי של העיירה. פשוטי-עם טיבטים נישאים לגובה לא מבוטל, בעלי שיער שחור משחור, עור כהה והרבה תעוזה בעיניים. רובם הולכים עם מעילי פרווה או עור, בתוספת חרב מהודרת קשורה למותניים. דוכנים וחנויות מוכרות בדים בודהיסטים, חרבות וכלי כסף מקומיים. בשר יאק הוא מצרך יחסית פופלרי (מלבד בשר חזיר) וגם שאר המוצרים הנלווים לבעל-חיים זה: חלב, גבינה ותה חמאת יאק.

כאן באמת ניתן להבין שהצפיפות וחוסר ההתחשבות באינטימיות ובמרחב אישי בחברה הסינית והיטבטית, מקורן ברצון העם. העיר, שגודלה הפיזי כחצי מנס-ציונה, מכילה פי-שתיים אזרחים. הם חיים בצפיפות כי ככה הם רגילים לחיות!

אך הדבר המיוחד ביותר באיזור זה הוא אירוע הנקרא "קבורת שמיים". האדמה בערבות אלו קשה מאוד והעצים אינם מצויים בשפע. בנוסף, הבודהיזם הטיבטי מאמין שלגוף האדם אין חשיבות לאחר המוות, בו הנפש עוזבת את הגוף.

לכן, כל אדם שמת באיזור זה אינו נקבר. גופו נלקח לשדה שמוח לעיירה, נפרס, מרוסק ומעורבב באבקה כלשהי ונזרק לנשרים. זוהי דרכם של הטיבטים לתת מעצמם בחזרה לטבע. תיירים ותושבים מקומיים מוזמנים לצפות ב-"לוויה". אירוע מזעזע אך בו-זמנית מדהים. מילא נשרים קרחים ענקיים, עם מוטת כנפיים של כמה מטרים, אבל ראשם ספוג בדם…

מפאת כבוד המת צילמתם רק את הטורפים ולא את הגופות.

מליטאנג נסענו בכביש המהיר הדרומי המחבר בין מחוז סצ'ואן וטיבט לעיר הנקראת קאנדינג. גם-כן "כביש מהיר". יותר דרכים צרות, תחת שיפוצים, מלאות במהמורות. בעקרון לא היה כאן מעניין במיוחד, מלבד העובדה שהיינו צריכים להאריך את הויזה שלנו.

פה שוב זכינו לכוויה מהבירוקרטיה הסינית. מסתבר שהגענו בשיאו של איזה חג-שוטרים כלשהו, ותחנות המשטרה היו סגורות לשלושה ימים. העברנו את הזמן בנסיעה לכפר טיבטי סמוך, הנקרא טאגונג.

טאגונג – Tagong

עיירה טיבטית קטנה ומאובקת, אבל איזה נוף יש מסביב. מספר מנזרים ומאמינים טיבטית סובבים סביבם, מסובב את אותם גלגלי תפילה אשר ניתן לראות בכל מקום כאן.

מאוד אהבתי את הצביעה העשירה של הבתים הטיבטיים – הכל זורח בעיניים.

נכנסי למנזר טיבטי כלשהו קצת לפני השעה שבע.

כשנכנסי לאולם הגדול גיליתי שבשעה שבע יש שיעור או אסיפה של כל הנזירים-תלמידים הצעירים. צועקים, מוחאים כפיים, וכמובן – מתנפלים עליי. מרוב המהומה בקושי הספקתי לצלם.

לאחר קנדינג פנינו לכביש המהיר הצפוני, לעבר כפרים טיבטים נוספים.

העיירה המחברת בין קאנדינג לכפרים בצפון-מערב המחוז נקראת גאנזי. בדרך לעיירה שמנו לב לקהל גדול של טיבטים המחכים בצדי הכביש עם שלל סרטים, כנראה בשביל לתלות על בעל-כבוד כלשהו שאמור להגיע.

ביררנו מעט והבנו שהבן של אחד מראש הכתות הבודהיסטיות-טיבטיות אמור להגיע לביקור בסין. במקור הלאמה הזה נמצא בגלות בהודו, אך כרגע הוא הצליח לחדור את הבירוקרטיה והדיכוי הסיני ולהגיע לביקור בכפרים הטיבטים במערב המחוז.

גאנזי – Ganze

שלוש-עשרה שעות נסיעה והגענו. נסיעות לאילת כבר קטנות עליי אחרי מה שעברתי במדינה הזו.

כאן באמת הגעתי לתובנה שסין היא בעצם מגרש-בנייה אחד גדול. כל מקום שאנחנו מגיעים אליו נמצא בשיפוצים. כמה אבק וג'יפה. מיהרנו לצאת מפה לעבר מאניגאנגו, תחנת עצירה למשאיות בדרך לטיבט.

מאניגאנגו – Manigango

בקושי מקלחת הייתה כאן, אבל מספר קילומטרים מן היער קיים אגם מעניין במיוחד.

שכרנו אופנוע ויצאנו אליו. בכניסה לאגם פגשנו במחנה של נזירים טיבטים, כנראה נופשים מעט עד שאותו בן-לאמה דגול יגיע. הם התרגשו מאוד בראותם אותנו, ואירחו אותנו בצורה חברתית ביותר לכשעה. סוף כל סוף, אחרי חודשים של בצורת, טעמתי גבינה משובחת (ולא מפוסטרת), אשר חובצה מחלב יאק.

לאחר קצת משחקים, בדיחות ותמונות פנינו לעבר האגם עצמו.

מתוך האגם יוצאים סלעים אשר נחצבו בהם משפטים בטיבטית. מראה מעניין ומיוחד. בקצה השני של האגם ניתן לראות קרחון למרגלות הר מושלג.

לפני שחזרנו עוד הספקנו לתפוס את אותו מחנה טיבטי, כאשר כל יושביו יושבים במעגל ומרקדים.

יצאנו לרכב באיזור, ונגלה לפנינו נוף נפלא – מרבדי פרחים, סוסים, יאקים ובתים מבודדים עשויי חימר ובוץ.

ממאניגאנגו המשכנו לדה-גה, מקום עם חשיבות היסטורית לעם הטיבטי.

הדרך לדה-גה

עברנו במעבר הרים והגענו לגובה של 5050 מטר – או לפחות כך טען השלט. המקום הגבוה ביותר אליו הגעתי בחיי!

דה-גה – Dege

בדה-גה, השוכנת סמוך ביותר למחוז טיבט הרשמי, יש מנזר עתיק המשמש כבית-החרושת הגדול ביותר לכתבי דת בודהיסטים-טיבטיים. כתבי הדת נעשים כולם בעבודת יד, על-ידי עשרות עובדים, בשלבים שונים.

בכניסה למנזר ניתן כמובן לראות, כיאה למסורת הטיבטית חובבת-הסיבובים – מאות בני-אדם סובבים מחוצה לו בצורה חוזרת ונשנית.

תהליך הכנת הכתבים הולך כך. תחילה מגלפים, צובעים ומייבשים לוחות עץ המשמשות כטיוטה לכתבים.

חלק מהמאמינים אף מבקשים למסוך מעט מן הנוזל הכתום-מבחיל על ראשם, ואף שותים ממנו.

לאחר מכן צובעים אותם לוחות-עץ בדיו, ומצמידים אותם לקלפים חלקים – וכך בעצם מדפיסים את הטקסט על הקלף.

לאחר מכן הקלפים נתלים לייבוש.

ולאחר מכן יוצאים לאור.

הלכתי במנזר בספריית לוחות-עץ ענקית, בת כמה קומות, ובין הקלפים התלוים בכל פינה. איזה מקום מדליק! מרתק ביותר לראות איך מייצרים כתבים כאלו בשיטה כל-כך "אולד-פאשנד".

כמיטב הבנתנו, מסתבר שבן-הלאמה הנ"ל היה אמור להגיע לדה-גה, ושם להפגש עם הנזירים ולשוחח איתם מעט על עניינם שלם. אך הפלא ופלא, הבירוקרטיה הסינית מכה שנית, או בעצם שלישית או רביעית, כפול אלף! הויזה של אותו לאמה נדחתה, וכל מאות הנזירים הטיבטים שנהרו לעיר ומילאו את כל בתי-המלון הגיעו לשווא. זה לא מנע מהם להציק לנו בכל אפשרות בקריאות "הלו!", לחיצות יד מלוכלות, דביקות וחסרות נימוס ובהייה בפניינו בפה פתוח מלא באוכל. ועוד אנחנו חשבנו שהם הרבה יותר מנומסים מהסינים. איזה שטות של מחשבה.

עד כמה שהם ידידותיים, ובאמת נוהגים בצורה זאת מתוך תמימות, עד כמה אפשר לסבול חוסר התחשבות במרחב פרטי שכזה?

הרגשנו שסיימנו עם העולם הטיבטי לעת עתה. לטיבט עצמה חייבים להוציא ויזה ייחודית, בתוספת תשלום למדריך סיני צמוד ומעצבן. הבנו שכדי להנות מהארץ הגבוהה בעולם כדאי שנחכה כמה שנים, בתקווה שהסינים ישחררו את הרצועה מעט למטיילים זרים בטיבט. החלטנו לפנות למרכז המחוז, לבירה צ'נגדו ולחזור לטייל בעולם הסיני.

מדה-גה תפסנו אוטובוס ישיר בחזרה לקאנדינג, דרך הכביש-המהיר-שאינו-מהיר-בכלל, הנמצא בשיפוצים וגדוש במהמורות ודרכים צרות. נסיעה של יומיים, בתוספת עצירה באמצע הדרך.

בדרך חזרה עצרנו למספר שעות בעוד מחסום דרכים. אנחנו נתקלים בכאלו כבר יותר מדי פעמים, ואף פעם איננו מבינים את הסיבה לכך. סתם בזבוז של עוד שלוש שעות.

בהמשך הדרך, ממש בירידה מההר המשקיף על העיר קאנדינג, האוטובוס עצר לפתע, שוב – כשמלפנינו שיירת מכוניות. כמובן שהסקרנות הסינית גררה את כולם החוצה מן האוטובוס להשקיף על הנעשה. גילינו שלושה סלעים ענקיים מסודרים בצורה חשודה החוסמים את הכביש. המשכנו ברגל מספר דקות וגילינו אורות רחוקים בדרך. כשהתקרבנו, הופתענו לגלות שהכביש במורד ההר פשוט קרס. כך – נתיב אחד מן השניים התמוטט למדרון.

אחרי כל מה שעברנו, לא היינו מופתעים. כל המדינה בשיפוצים, ושום דבר לא עובד כמו שצריך או מגיע בזמן.

לקחנו את התיקים ותפסנו אוטו שהחזיר אותנו לעיר.

למחרת יצאנו לצ'נגדו. כאן אנחנו הולכים לשחק עם פנדות ולהנות מעוד נופים סינים. אבל על כך בכתבה הבאה.

נשתמע,
אורי

מודעות פרסומת