יצאתי לבדי למחוז חדש.

    ז'אנגג'יהג'יי – Zhangjiajie

רכבת לילה של עשר שעות מהמחוז הקודם לצפון המחוז הנוכחי. בהחלט חוויה מעניינת.בילוי יחד עם משפחה סינית, שלא יודעת מילה באנגלית, בתוך תא של שש מיטות, למשך ארבע-עשר שעות, אחרי שבטעות התבלבלתי במיקום המיטה שלי והתחלתי להתווכח עם אם המשפחה שאני אמור להיות במיטה השמורה לה. לא נעים. אבל הם היו מאוד חביבים אליי, אז דווקא הסתדרנו יפה מאוד.

בכל אופן, הגעתי לז'אנגג'יהג'יי. "עיירה" קטנה בת כמה מאות אלפי אנשים, המשמשת כבסיס יציאה לפארק וולינג – או בסינית, וולינגיואן. הפארק הענק הזה מכיל מאות חרוטי גיר המתנשאים לגובה עצום. אך מיד נגיע לנושא זה. קודם אני מעוניין לשתף את קוראי היקרים בחוויה המוכרת לכל מטייל – קלקול קיבה.

מיד לאחר שנחתתי בעיר והטלתי את חפצי בגסט-האוס, הלכתי כהרגלי להשביעני במסעדת פועלים מקומית. אוי, הייתי צריך לשים לב שאדי כד המים לאורז גרמו לי לקשיי נשימה. אבל לא, לא התייחסתי. לאחר בילוי מהנה עם צמד שחקנים פולני בגסט-האוסט, קיבתי העירה אותי בשש בוקר. לא אפרט יותר מדי חוץ מלהלן: בעקבות מצבי, זוג התאילאנדים שלן איתי בחדר התלונן להנהלה שהם מכניסים אנשים המתנהגים כשיכורים, ומתנדנדים מצד לצד. זה, כמובן, שקר מוחלט. אך כך נראה אדם עם 37.8 מעלות חום וקלקול קיבה רציני. המנהלת שלחה אותי עם אחת הפקידות למרפאה הסמוכה, בה זכיתי לטיפול אדיב מרופא מקומי: "תתרגמי לבחור הצעיר שיעשה בדיוק מה שאני אומר לו. למרות שהוא זר ואני רופא סיני מבחינתו, טיפלתי במאות מקרים לפניו ואני יודע טוב מאוד מה אני עושה! שיקח את הכדורים האלו ותוך יומיים הוא יהיה בסדר". וכך היה.

לאחר יומיים של מנוחה, פניתי לפארק הנ"ל. הכרתי צמד סינים ששכרו מדריך לפארק, והם שמחו לצרף אותי איתם ואף להלין אותי באותו כפר בו הם בילו את הלילה – בגובה 1100 מטרים.

פרט נוסף מעניין הוא שבפארק זה צילמו את סצינת הקרב הגדולה בסוף הסרט "אוואטר". מבט קצר בתמונות ותבינו על איזה סצינה אני מדבר.

ברוב חכמתי, ייעצתי לקבוצה לקחת את קיצור הדרך, שמספר אנשים שפגשתי בגסט-האוס המליצו במפורש להמנע ממנו בעקבות קושיו. אני סחבתי את כל התרמיל הגדול שלי על הגב. טעות.

אולי הרגשתי כך בעקבות המחלה, או בעקבות העובדה שלא טיילתי עם חברים, או בעקבות העובדה שלא היה אף אחד מסביבי שדיבר אנגלית בסיסית וכך יכולתי להתחבר אליו – התחלתי להרגיש קצת בודד. כמה שחשבתי שיהיה כיף לטייל לבד ולהכיר אנשים בדרך – כך התבדיתי. לפעמים אין ברירה אלא לטייל לבד, וההרגשה לא כל כך נעימה.

לכן, בחרתי בבוקר שלמחרת לצאת מן הפארק לכיוון דהאנג.

    דהאנג – Dehang

כפר בני מיעוטים, השוכן בתוך פארק גאולוגי ענק אחר. בני המיאו גרים כאן, ועוסקים בעיקר בחקלאות ולאחרונה גם מתיירות. הכפר קטן, שליו ושוכן משני צדיו של נהר. בלילה אין אורות רחוב, ואנשים מהלכים עם פנסים והולכים לישון מוקדם (כי פשוט אין מה לעשות עם רדת החשכה). מרגיש ממש כמו בימי הביניים.

לנתי בכפר לילה אחד והמשכתי לבדי במספר מסלולים מסביב לכפר.

ככל שהמשכתי בטיול, כך הרגשת הבדידות גברה – וזאת למרות שזכיתי לפגוש אנשים מסביבי בכל רגע. עדיין, לא מהנה לטייל בלי חברים או משפחה.

לאחר יום טיולים קצר המשכתי לעיירה הצבעונית פנגהואנג.

    פנגהואנג – Fenghuang

עיירה ההופכת להיות תיירותית מיום ליום, אך עדיין נשאר בה קסם. כמו דהאנג, גם בה ניתן להבחין בארכטיקטורה הסינית הישנה. בלילה המחזות יפים אף יותר.

הכרתי כאן בחור צרפתי המתגורר בסין, במהלך חופשה עם ידידתו. נהניתי בחברתו, בין אם בגלל היותו המערבי היחיד שזכיתי לבלות במחיצתו מאז עזבתי את המחוז הקודם, ובין אם הוא היה גיטריסט בוסה-נובה וג'אז צועני נהדר. מסתבר שהוא גדל באותו כפר בו גדל דג'נגו ריינהארט, גיריסט הג'אז הצועני המפורסם.

אבל שוב, בלי חבר קרוב או בן-משפחה, החשק לטייל התחיל לאט לאט להיעלם.

אז עשיתי מעשה – החלטתי ללכת לחפש שותף. לאחר לילה בפנגהאונג, בו זכיתי לצאת לארוחת ערב על חשבון הקשרים והקומבינות של הצרפתי עם המקומיים, יצאתי לכיוון המרכז התיירותי הכי קרוב אליי – גווילין.

גווילין נמצאת במחוז אחר, הנקרא גוואגנשי. כעת אני כותב שורות אלה מעיירת חואהואה, המשמשת כתחנת יציאה לכבת המגיעה למחוז חפצי. אני מתעורר מחר בחמש בבוקר, ולאחר עשר שעות נסיעה, אני מקווה למצוא שותפים חדשים ואולי גם מצב רוח מרומם יותר.

בינתיים ניחמתי את עצמי בקצת אוכל מערבי. סוף סוף, כמה שזה היה חזר לי. מנה כפולה של KFC וגלידה לקינוח בהחלט יכולה לעזור. כמה זמן אפשר לאכול אורז, אטריות וטופו?

נשתמע,
אורי